בפוסט זה, נבחן את הסיבות לתמיכה בסיוע למניעת גסיסה (המתת חסד) ואת הנימוקים לכך מנקודות מבט שונות.
ב-21 במאי 2009, בית המשפט העליון של הרפובליקה של קוריאה פרסם פסק דין סופי בתיק "סבתא קים", שהתיר את הוצאת מכונת ההנשמה. פסק דין זה הצית מחדש את הדיון הציבורי בנוגע ללגיטימיות של גסיסה בסיוע. גסיסה בסיוע מתייחסת לנוהג של הפסקת טיפול תומך חיים חסר תוחלת עבור חולים ללא סיכוי להחלמה, המאפשר להם למות באופן טבעי תוך שמירה על כבודם האנושי.
ב-18 בפברואר 2008, סבתא קים אושפזה בבית החולים סוורנס לצורך ביופסיה כדי לאשר האם היא חולה בסרטן ריאות. במהלך ההליך, היא סבלה מנזק מוחי עקב דימום מוגזם ונכנסה למצב וגטטיבי. משפחתה ביקשה מבית החולים להפסיק טיפול תומך חיים חסר תועלת כדי שתוכל לסיים את חייה בכבוד, אך בית החולים סירב, מה שהוביל לתביעה משפטית. בית המשפט העליון פסק כי במקרים בהם מטופל שהגיע לשלב סופני של המחלה ללא אפשרות החלמה מוכר כמי שמממש את זכותו להגדרה עצמית על סמך כבוד האדם, ערכו והזכות לחתור לאושר, ניתן לאפשר הפסקת טיפול תומך חיים אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי אם מטופל הביע בעבר את כוונתו לסרב או להפסיק טיפול תומך חיים בציפייה להגיע לשלב סופני ללא סיכוי להחלמה, ניתן להכיר בזכותו להגדרה עצמית באמצעות הנחיות רפואיות מראש - גם אם אינו מסוגל להביע את רצונו בזמן הפסקת הטיפול - אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות. בהתאם לפסיקה זו, מכונת ההנשמה של גב' קים הוסר ב-23 ביוני 2009, והיא נפטרה לאחר מכן ב-10 בינואר 2010.
פסיקה זו של בית המשפט העליון סימנה נקודת מפנה משמעותית בדיון על מוות בכבוד, שכן היא הכירה בזכותם של חולים ומשפחותיהם לבחור במוות בכבוד בצומת שבין חיים למוות. במקרה קודם ופורץ דרך - מקרה בית החולים בורמאה - המשפחה שחררה את המטופל בנימוק של סיבות כלכליות, מה שהביא למותו. באותה עת, בית המשפט מצא את המשפחה אשמה ברצח ואת הצוות הרפואי אשם בסיוע לרצח. בהתבוננות על האופן שבו פסיקות בית המשפט התפתחו באופן זה, ברור שתפיסות לגבי סיוע בגמילה השתנו בהדרגה גם בחברה הדרום קוריאנית.
למרות שינויים אלה, הדעות בנוגע למוות בסיוע נותרות חלוקות בתכלית. סקרים בינלאומיים שונים שנערכו בעבר חשפו גם הם הבדלים משמעותיים בתפיסות בין מדינות, והוויכוח החברתי סביב למוות בסיוע נמשך בדרום קוריאה. אז מדוע כל כך הרבה אנשים מתנגדים לסיוע בסיוע?
ראשית, ישנן דאגות דתיות ואתיות. רוב הדתות רואות בחיי אדם כעל חשיבות עליונה וטוענות כי בשום פנים ואופן אסור לאדם אחד לסיים באופן מלאכותי את חייו של אחר. לדוגמה, הקהילה הנוצרית בדרום קוריאה טוענת כי מאחר וכל החיים שייכים לאלוהים, סיום מכוון של חיים מהווה אתגר לריבונותו של אלוהים. מסיבה זו, הקהילה הנוצרית מתנגדת בעקביות לגמילה בסיוע. מנקודת מבט אתית, נטען כי כבוד האדם הוא ערך שאף אחד לא יכול לפגוע בו. בעוד שמקרים של חולים שמסרבים לטיפול קיימים זמן רב, לאנשי מקצוע רפואיים או לאחרים אין את הסמכות לסיים את חייו של אדם אחר. קיימת גם דאגה שאם גמילה בסיוע תמוסד, עלולה להתפשט תרבות של זלזול בחיים. חיי אדם לעולם לא יכולים להיות מופחתים לערך כלכלי; נטען שאם משפחתו של מטופל או הצוות הרפואי נותנים עדיפות לעלויות על פני חיים עקב נטל כלכלי, כבוד החיים עלול להיפגע. יתר על כן, נטען כי מאחר שהמדינה מגינה על חייהם של אפילו נידונים למוות על רקע כבוד האדם, זוהי סתירה הגיונית לאפשר נטישת חייהם של אנשים חפים מפשע.
בהינתן הסיבות השונות הללו, אני מאמין שישנן נקודות תקפות מספיק בטיעונים של המתנגדים לגמילה בסיוע. כבוד האדם הוא בעל חשיבות עליונה ויש להגן עליו בכל מחיר. לכן, יש בסיס לטענה שיש לטפל בחולים עד הסוף, גם אם נותר רק סיכוי קלוש מאוד להחלמה. עם זאת, אני מחזיק בדעה שונה לגבי גמילה בסיוע. אם כבוד האדם הוא הערך שמתנגדי הגמילה בסיוע מייחסים לו ביותר, אז אני מאמין שכדי לשמור על כבוד האדם, יש לכבד גם את הזכות לבחור כיצד לסיים את חייו. דעה זו קשורה גם לזכות האדם לשאוף לאושר. האם באמת נוכל לקרוא לזה חיים מאושרים עבור מטופל רק לקיים את החיים תוך כדי סבל קיצוני, מחובר למכונת הנשמה ולמכשירים מלאכותיים שונים? איננו יכולים לקבוע בוודאות שחיים שבהם מטופל ללא סיכוי להחלמה סובל ללא סוף באופק הם בהכרח חיים מכובדים. אני מאמין שגם למטופלים כאלה יש את הזכות לשאוף לאושר, ויש לכבד גם את זכותם לבחור כיצד לסיים את חייהם תוך מזעור הסבל.
ישנם גם ספקות בנוגע לטיעוני הקהילה הדתית נגד מוות בכבוד. אם הטענה היא שרק לאלוהים יש את הסמכות לקחת חיי אדם וכי אסור לבני אדם לפעול במקומו, אזי שימוש בטכנולוגיה רפואית מודרנית כדי להאריך את חייו של חולה שכמעט ואין לו סיכוי להחלמה לתקופה ממושכת עלול להתפרש גם כפלישה לתחום האל. יתר על כן, אם טוענים שאין לסיים את החיים באופן מלאכותי, אזי פעולת הדחייה המתמשכת של מוות טבעי באמצעות שימוש במכשירים רפואיים שונים עשויה, למעשה, להיות מלאכותית אף יותר. לכן, איני מאמין שניתן להשוות את הפעולה הפשוטה של הפסקת טיפול תומך חיים לפעולה של נטילת חיים באופן מלאכותי.
כיום, מערכות הנוגעות למוות בכבוד ולהמתת חסד משתנות מאוד ממדינה למדינה. מדינות מסוימות מתירות המתת חסד אקטיבית, בעוד שאחרות מאפשרות רק התאבדות בסיוע רופא או הפסקת טיפול תומך חיים, כאשר היקפן המשפטי משתנה בין מדינות. כתוצאה מכך, קשה לתאר את המצב הנוכחי של מערכות אלו על סמך מספר מדינות ספציפיות בלבד. עם זאת, דיונים שמטרתם לכבד את זכותם של חולים להגדרה עצמית ואיכות חיים מתרחבים בהתמדה ברחבי העולם. אני מאמין שיש לאפשר מוות בכבוד תחת סטנדרטים משפטיים ורפואיים מחמירים - לא רק כדי לכבד את רצונם של חולים העומדים בפני מוות ולהגן על כבודם האנושי, ערכם וזכותם לחתור לאושר, אלא גם כדי להקל על סבלם ונטל משפחותיהם השכולות.
